למצוא את הכוכבים

יש אירועים בחיים שמשנים אותך. הם מסיטים אותך ממסלול החיים הנוכחי ומעיפים אותך לקצה השני פצוע ומגואל בדם. מילולית.
ואיכשהו, החיים, וכולם לצורך העניין, מצפים ממך אחרי שנה או שנתיים לקום על הרגליים, לחייך ולזקוף שני אגודלים דפוקים כאילו כלום לא קרה.
אני לא מתכוון להתנהג כאילו שום דבר לא קרה וכולם יכולים לקפוץ לי.
אין לי שום כוונה  להתאושש ולהמשיך הלאה, ובטח שלא ״לקחת את עצמי בידיים״. אלוהים, זו בהחלט הקלישאה השנואה עליי צריך לזרוק עגבניות בחוצות העיר על מי שהמציא אותה.
מבחינתי בשני באוקטובר לפני שנתיים, החיים שלי נעצרו.
קפאו.
כמו נהר בסיביר בחורף. לא פחות ולא יותר.
אין שום דרך אחרת להתייחס אל זה או לארוז את זה בצלופן מרשרש עם סרט.
החיים המקוללים שלי לא רק שהשתנו ללא היכר, אלא נמחצו ברעידת האדמה יחד עם ליסה. בולען נפער בחזה שלי באותו ערב ארור ושאב פנימה את הלב, הנשמה ואת החיות. את כל מה שנשאר ממני.
האבן שנפלה על הרגל שלי וקטעה אותה באופן כמעט מלא, היא רק כף דחפור שהפילה את הקיר האחרון באפקט הדומינו שפירק את החיים שהכרתי לגורמים.
אז אני נושך את השפתיים והולך כבר במשך שנתיים לטיפול אצל פסיכולוג פעם בשבוע. סליחה, טעות שלי, מתגלגל.
כי זה מה שמצופה ממי שרואה במו עיניו את ארוסתו נחנקת מהדם של עצמה. זה מה שמצופה ממי שחי ונשם, והתפרנס במשך שנים מרכיבת אופניים מקצועית, ועכשיו הגלגלים היחידים שהוא מסוגל להתנייד באמצעותם הם של  כיסא גלגלים.
בכל יום שלישי, במשך ארבעים וחמש דקות, אני ודוקטור פיצג׳רלד מנהלים קרב מבטים שלא נגמר עד שהיא משחררת אותי לדרכי. אני אף פעם לא נשבר. אף פעם לא מסיט את המבט.
ובכל זאת, המחשבה שאני עדיין מפסיד מנקרת בי בכל פעם מחדש.
אני מתעב את האדם שהפכתי להיות. אני מסתכל במראה ומרגיש כאילו הזדקנתי בעשר שנים לפחות. הניצוץ בעיניים נעלם.
אני לא טורח אפילו לנסות לחבר את הפרוטזה שאימא קנתה לי לגדם ולהתנייד באמצעותה.
אני לא מצליח לישון כמו שצריך.
אני אוכל רק כדי להמשיך להתקיים.
החברים שלי לא הצליחו להפנים את השינוי הקיצוני שחל בי ונעלמו מחיי בזה אחר זה. הם לא מבינים. אף אחד לא מבין. ובכנות, אין לי מספיק כוחות נפש או עצבים כדי להסביר.
פלא גדול שאימא שלי עדיין לא התייאשה ממני. אלוהים יודע שאני כן. דווקא אחרי רעידת האדמה, היא נזכרה להיות אימא דאגנית ונדחפת. הפכתי לחתיכת קוץ בתחת, אבל נדמה שיש לה טונות של סבלנות אליי, כשלי אין.
החיים מתחלקים ללפני השני באוקטובר ולאחריו, ואני יודע בבירור שהם לעולם לא יהיו אותו הדבר.
לאחר הפגישה עם דוקטור פיצג׳רלד, אני יושב בבית הקפה השכונתי ״ג׳ריז״ יחד עם אימא ומרגיש את כול העיניים עליי. אני רואה את הרחמים בהן. אני כמעט מסוגל לשמוע את צקצוקי הלשון. ולעזאזל, מתחשק לי לצרוח כל כך חזק עד שיאשפזו אותי במוסד פסיכיאטרי מזורגג.
״כדור הארץ לאמרסון בפעם החמישית.״ אימא שולפת אותי ממסיבת הרחמיים העצמיים שלי.
״סליחה, אימא. שקעתי במחשבות.״
״לימדתי אותך שלא משחקים באוכל, נכון?״ בגיל חמישים ושלוש, אימא נראית מהודרת, אצילית אפילו, ומתוקתקת עד לקצות אצבעות רגליה. היא מנסה להסוות את הדאגה שנודפת ממנה בגלים, אבל ללא הצלחה.
״כן, אימא. סליחה.״ אני ממלמל ודוחף חתיכת קרואסון לפה. יש לו טעם של קרטון.
״אני חושבת שהגיע הזמן לנסות משהו חדש. מרגיש לי שהמעטפת שדוקטור פיצג׳רלד והמאמן, מספקים לך, כבר לא עושה את שלה. מה דעתך?״ היא לוקחת לגימה מכוס האספרסו שלה.
״מה שתרצי.״ הטון שלי רחוק שנות אור מלהישמע נלהב. לפני חודשיים אלה היו טיפולי EMDR, שבוע לאחר מכן טיפול בדיקור סיני והרשימה ממש לא נעצרה שם. אחת לשבועיים היא מקריצה טיפול שקרי כלשהו, רק כדי לוודא שהיא מכסה את כל האפשרויות. כזאת היא, יסודית. המטפלים אף פעם לא מחזיקים מעמד לאורך זמן, אני דואג לזה.
״אולי הפעם תצליח ליהנות מזה ולא תבריח אותה עם הגישה האיומה הזו שלך. וכשאני עושה פרצוף, היא מוסיפה, "לא יכולה להיות בך לפחות הגינות להעמיד פנים שאתה לא מזלזל בכסף שאני זורקת לפח על הטיפולים שלך?״
״זו הבחירה שלך לזרוק אותו לפח ושנינו יודעים את זה.״ אני לוקח עוד נגיסה מהקרואסון. כן, עדיין אותו טעם.
״אמרסון דניאל קול,״ אוי לא, כשהיא משתמשת בשם המלא זה סימן לצרות. ״עברו כמעט שנתיים. היה לך זמן בשפע להתאבל על ליסה ועל החיים שלכם יחד. היה לך שפע של זמן להיות נרגן, עצבני ובלתי נסבל באופן כללי. אבל עכשיו הגיע הזמן להמשיך לחיות.״
״את לא מבינה? לא נשאר לי בשביל מה. הדברים שהכי אהבתי נלקחו ממני. אני חצי בן אדם. מה אני שווה בכיסא הארור הזה? מה אני שווה…״ אני בולע את הגוש בגרון, ״בלעדיה?״
״אם לא היית כל כך עסוק בלאמלל את עצמך ואת כל מי שקרוב אליך, אולי היה לך מספיק זמן כדי לגלות.״ היא מוחה במפית גבינת שמנת מזווית פיה. ״אמרסון, אני אוהבת אותך יותר מאשר את החיים עצמם, אבל אני לא יכולה להמשיך לראות אותך הורס את עצמך בשיטתיות כזאת. חשבת אי פעם איך זה גורם לי להרגיש? לראות אותך בשפל המדרגה עם ידיים קשורות בלי שום יכולת לעזור?״
״את לא חייבת להסתכל.״
״אל תהיה עוד יותר מטופש ממה שאתה.״
״זאת האמת.״ אני מושך בכתפיי. אני שונא את ההתנהגות שלי. אני שונא את דוק הדמעות שעומד בעיניה החומות. פאק, אני שונא את עצמי!
״תתחיל לקחת את עצמך בידיים או ש…״ הנה שוב הקלישאה המקוללת הזאת, ״אני אפסיק לממן את אורח החיים הפזרני שלך. יש גבול.״
״שיתפתי פעולה עם כל טיפול הזוי שדרשת שאלך אליו. מה עוד את רוצה?״ המזלג מקרקש כשאני מניח אותו בעצבים על הצלחת.
״שיתפת פעולה, או שעשית טובה והופעת רק כדי לצאת ידי חובה?״ שפתיה מתהדקות, ״אני מצפה שתהיה שותף פעיל לטיפולים. אני מצפה שתעשה מאמץ, לעזאזל. ותתגלח כבר למען השם, זה נראה כאילו יש קן ציפורים בזקן ה… ה… לא אסתטי הזה שלך.״
״אני אוהב את הזקן שלי!״
״אתה נראה כמו אברהם לינקולן בגרסה המבוגרת.״ היא יורקת בגועל.
״ומה הבעיה עם זה?״ אני מתגונן.
״אני אפילו לא מתכוונת לכבד את השאלה הזאת בתשובה.״
״מה תעשי אם לא אשתף פעולה?״ אני נועץ בה מבט מאשים, ״תשאירי את הבן הנכה שלך לגווע ברעב בזמן שאת גרה בווילה עם עשרה חדרים ומנהל משק בית צמוד?״
״הבן הנכה שלי מקבל קצבת נכות יפה מאוד מחברת הביטוח, ככה שהוא ממש לא יגווע ברעב.״ אימא מנופפת בידה בקוצר רוח ולוקחת עוד נגיסה מהסנדוויץ׳ שלה.
״אימא… בבקשה.״ קולי מתרכך.
״אל תגיד לי אימא, אם לא תשתף פעולה עם הטיפול אני אחסום את כרטיס האשראי שנתתי לך. ולפרוטוקול, תדע שאני עושה את זה אך ורק מתוך דאגה ואהבה אליך.״
״זה לא משנה מה אני אגיד, גם ככה בסוף את זו שמחליטה,״ אני מניד בראשי, ״אני חייב לעוף מכאן.״
״עוד לא סיימנו.״
״אני כן.״ אני מרים את המפית מחיקי מניח אותה על השולחן ואז מגלגל את עצמי משם.
טוב, זה הלך פשוט מעולה.